בדידות

מתנשף עצר הילוכו במעלה הרחוב, מסעדות, בנייני משרדים, אנשים, מכוניות דוהרות, מאיצות ובולמות, נדחקות אחת אחרי השניה, תנועה בלי סוף, חום, בדידות, בדידות, זה לא רק שאתה נחנק, זה כאילו שכל העולם נחנק איתך, החלל עצמו מתכווץ עליך, אין מוצא, אין לאן ללכת, איך אנשים תמיד יודעים לאן ללכת ומה לעשות, ואין לאן לחזור, כל דבר קורה רק פעם אחת, והרגע הזה יפנה מקומו לרגע הבא, וכך זה בכל רגע ורגע. אתה חייב לדבר עם מישהו, אולי עם חבר. איזה חבר, אתה רואה כאן חברים תגיד לי. אבל רק ככה ייפסק כל זה. מה ייפסק. אתה יודע, אל תעשה את עצמך. טוב אל תעליב עכשיו, גם ככה זה קשה. סליחה, לא התכוונתי לפגוע בך, אני דואג ואומר לך שוב, אל תנסה להבין, הדברים הם כפי שהם, פשוטים. שום דבר לא פשוט. תינוק, רק למד ללכת וכבר הוא רץ, תנועת המים בחוף משגעת אותו, יחף אחרי המים, רודף כשהם נסוגים ובורח כשהם עולים, מה יש להבין כאן, פתאום גל גדול, בהלה, עולים המים, רץ הילד צווח, אמא מחבקת ומניפה אל על. פשוט: תינוק, מים יורדים, מים עולים, גל גדול, צווחה, אמא, גאות, שפל, אמא גדולה, אבל הילד רוצה שוב למטה, למים, לגלים הגדולים, יותר מדי זמן אתה לבד, מספיק, אתה חייב מישהו איתך, לידך, השתיקה היא גיהנום, תבין. אני מבין מבין. אבל באמת לא הבין איך כל זה קשור לצעירים בלי חולצה, במכונית ממול, שרים יחד בקול, אולי חזרו מהים.