בת דודתי חנה

8 אפר

הריחות בישרו את בואה. ריחות מבשמים שונים שנדמה היה שהחליפה כמעט בכל ביקור, אבל היה ריח נוסף, אחר, שנצרב בגופי. כל השנים שחלפו, כל הימים הרבים שנערמו והכבידו על הזיכרון, מאז שאני זוכר את עצמי, כלומר מראשית הזמנים כולם, כל אלו לא יכלו לריח הזה, ריח הגוף שלה, החריף והמתוק, של בת דודתי חנה, אותו חיפשתי, מדעת ובלי דעת, בכל אשה שפגשתי, כל חיי, מה שלעיתים פגע בשיקול הדעת שלי ביחס אליהן, וכל כך השתוקקתי לו, שלעיתים הייתי מדמה אותו באשה שרק היכרתי וכבר הייתי נכרך בה, עד שהתבררה לי התרמית, שריח אחר נכנס כאן והעמיד פנים, וברגע אחד איבדתי עניין. הרי לא יכולתי לומר לה: הריח שלך זה לא מה שחשבתי, לא מה שבאמת ביקשתי, ריח אהבתי הראשונה, אני באמת מצטער.

פעם או פעמיים בשבוע, אחר הצהריים, היתה מבקרת בביתנו, בלי לדפוק, ניגשת ישר לעניין ומספרת על מריבת שכנים, חיזור שלא עלה יפה, וכיוצא באלו דברים. וכמו אמי, שהיא לי מאז מעולם, כך חנה היתה לי, ללא התחלה. ביום שנדמה היה שהיא אולי תבקר, ניסיתי להסתיר את הסימנים, במיוחד מאמי. זמן רב לא הייתי בטוח אם היא יודעת משהו מזה, חשבתי שידעה ושתקה, שיהנה הילד אמרה לעצמה. לא, לא ייתכן שזה מה שחשבה, אולי התביישה מאחייניתה, מאוד אהבה אותה, איסור הלבנת פנים, ולא הרחיקה אותי ממנה.

וכמו שנכנסה, אמי היתה מניחה לכל ומתיישבת במיטה, חנה על כיסא קטן מולה. היתה מדברת ואמי מקשיבה, רק מדי פעם עונה לה במילה או שתיים. דיברו בעברית וקצת בערבית, או עברו לצרפתית שלא אבין. כל דבר קטן שקרה לה הפך לסיפור מפורט, צבוע ומפותל. אפילו סיפרה לאמי על בחורים שהכירה, מה שלא סיפרה לאף אחת אחרת במשפחה, ידעה שאמי שומרת סוד, גם לא תשפוט אותה. בסוף הביקור, כשהיתה נפרדת מאמי וממני, הייתי חומק למיטת הורי, מתכסה בשמיכה ועושה עצמי ישן. מרגע זה החלה ההמתנה לביקור הבא שלה. כמה בודד הייתי בחכיון הזה, בסוד שלנו, רק אלוהים יודע, ומה שהכאיב לי אפילו יותר זה החשש שאין כאן שום סוד שלנו.

כשהייתי נכנס הביתה והן ישבו שם, אחת מול השניה, היתה תופסת אותי חזק בידה האחת ומושכת אותי אליה, בוא יפה שלי, מצמידה אותי לגופה, ואני סיגלתי לעצמי תנועת התנגדות, לא רק משום שאמי, שדבר לא חמק ממנה, ישבה קרוב, אלא משום שחששתי שהיא תמאס בי ברגע שאחדל להיות הבובה הקטנה והתמימה שלה. אבל אי הרצון המעושה שהפגנתי, דווקא עודד אותה, היתה טומנת את ראשי בצווארה או בין שדיה, ריח זיעתה סיחרר אותי, ובעוד היא יושבת ואני עומד, היתה מציבה אותי בין רגליה, גופי הקטן היטלטל בין חום ירך אחת לחום האחרת, מנשקת אותי בפניי, בפי, לוחשת לי מילות אהבה ילדיות בערבית, ואני תרתי אחר הריח שלה, ריח הגוף המיוחד שלה, חריף, מתועב, מדיח, וכבר למדתי לבודד אותו מריחות הבושם שלה ולמצוא אותו גם בפיה, כשהיתה מבקשת ממני לנשק אותה שם, כשאמי יצאה למטבח להכין משהו, ואני כולי שקוע במאמץ להישאר ילד קטן ותמים.

אבל כשהיינו לבדנו, ואני הייתי נסחף קצת, גם אם בעדינות ובחשש, היתה פתאום צוחקת בפניי, צחוק מעליב, מנותק, בלתי צפוי, מטורף, צחוק שהיה היפוך של הרכות בלי גבול שלה. היתה צוחקת ומנערת אותי מעליה, בשתי ידיה, עד שברגע אחד, לנגד עיניי, היתה משתנה והופכת לאדם אחר, לאשה אחרת, אכזרית, אשה שלא היכרתי. מושפל ואומלל, הייתי חומק ממנה החוצה, נשבע שלעולם לא אתקרב אליה יותר. אלא שבביקור הבא נהגה כאילו דבר לא קרה, והיתה כל כך רכה עד שמיד הכל כבר נשכח ממני, וכל מה שרציתי היה להפסיק להתבונן בה, רציתי להיעלם בה, להיות אחד ממנה, להביט בי מתוכה, להיות בשר מבשרה.

יום אחד, הגעתי הביתה אחרי משחק כדורגל והיא היתה שם, כמעט כרגיל, אמי יושבת במיטה והיא מולה בכיסא קטן. יולי, חופש גדול, כדורגל בלי סוף, שעות ארוכות בחום, בלי לשתות, בלי מנוחה, בתשוקה שמרגע מסוים אין לחוותה שוב. וכשהפנתה את ראשה אלי, אם משום החום הרב, או משום הצמא, או המבט הזה שנתנה בי פתאום, שלא התכוננתי לו, שאני עצמי השתקפתי בו, שהיה בו כל מה שהוא ממיס את הלב, בור סוד של רכות, שמרגע שהופיע אינך רוצה אלא לקרוס לתוכו, להתמזג בו, מהר קמה, אולי הבחינה שמשהו איתי לא בסדר, ואני התעלפתי לתוך זרועותיה, הספקתי לראות את אמי נבהלת, שוב נבהלת ממני, מהנפילות שלי. נפרדתי משתיהן, למקום אחר, היתה שם אמא צעירה, מובילה את תינוקה בעגלה בשביל צר בין שיכונים, בשעת דמדומים באביב, רוח קרירה נשבה ממערב, מביטה בו, והוא, התינוק, מתוך העגלה הביט בה בחזרה, מתוודע אל נפשו שלו.

והיה נוהל קבוע בביתנו שבהתעלפויות שלי, האחד רץ להביא מים, והאחר נשאר לידי דואג שלא אפול, משכיב אותי על הארץ, סוטר בפניי, קורא בשמי. והיות וכבר נפלתי לזרועותיה של חנה, היתה זו אמי שרצה להביא בקבוק מים, מרחה אותם על פניי, גם על שיער ראשי יצקה. התעוררתי בין שתי נשים, ספוג במים, מתנער מהסטירות ומשאריות העילפון שפעם מתעוררים ממנו טוב ופעם רע, והפעם הזו התעוררתי ממנו טוב מאוד. שכבתי מצודד על המיטה, אמי, אהבת חיי, מלטפת את פניי, דואגת, דאגתה מרפאת אותי, וחנה אהובתי מאחור מחבקת אותי, בכל גופה מחבקת, ואני רק פחדתי שייפסק כל זה עכשיו, שלא ייפסק, לא יודע את נפשי מרוב שהיא יוצאת אליהן.

עד שיום אחד, אחרי שנים של הפקרות, כבר הייתי ילד גדול, כבן שתים עשרה, חנה הלכה הביתה, אמרה לי אמי, בשקט, הקול שלה כמעט רעד, אל תתקרב אליה יותר. וכשאמרה את זה היתה כל כך קרובה אלי, עד שלא ראיתי דבר אלא מבט חסר קווי מיתאר. אף פעם לא דיברה אלי כך, לא לפני כן ולא אחרי כן. בלבי ידעתי שהיא ראתה הכל, כל הזמן, גם מה שלא ראתה, ובכל זאת זה היה מפתיע, ומכאיב. היתה זו הפעם היחידה בחיי שנפגעתי ממנה. לא יכלה לפנות לחנה אז פנתה אלי. אתה ילד גדול, אתה שותף למה שקורה כאן ביניכם, אל תיתמם, ואתה גם פתיין, אז תפסיק עם זה. מה שהיה עד עכשיו היה. כשהיית ילד קטן זה לא היה בסדר, אבל לא כל כך באשמתך, אבל עכשיו זה סיפור אחר. לא, היא לא אמרה את כל זה, אמי לא דיברה כל כך הרבה, אבל למרות זאת שמעתי אותה אומרת את הדברים האלה, ואני, לא מורגל בנזיפות, אני רציתי למות.

ומאז נמנעתי מחנה. כשעברתי לידה, והיא שלחה את ידיה, חמקתי החוצה בריצה. התביישתי. אמי לא אמרה לה מילה, אבל חנה הבינה, ידעתי שתבין. וככל שנמנעתי ממנה כך חיכיתי לה, בסתר היבטתי בה, מריח אותה ממרחק. ביקוריה פחתו בתחילה ומהר מאוד פסקו לגמרי. הזמן עבר, ימים רבים חלפו, ואני התחלתי לחפש אותה. קודם הלכתי לשוק, לאן שתמיד הלכתי כשחשתי בדידות ומחנק.

יצאתי מהבית כמעט בכל יום, מתי שרק יכולתי, שעות של הלוך ושוב בתוך השוק ומסביב לו, ברחובות צדדיים קטנים, חלקם סלולי אספלט שעבר זמנו, אבל רובם שבילי עפר שנוצרו בהליכה יומיומית של בני המקום. כל כך הותשתי מחיפוש הסרק הזה עד שכמעט כל מי שחלפה על פניי דמתה בעיניי לחנה, בגלל איזו מחווה קטנה שהזכירה אותה, כשרכנה מעל דוכן ירקות או כשמשכה את שיערה לאחור. מהר מאוד נכפתה דמותה כמעט על כל נשות השוק, עד כדי כך שגם מי שנראתה, כמעט במפגיע או להכעיס, שונה מחנה תכלית שינוי, גם היא נדמתה בעיניי כחנה שרק השתנתה במשהו. אבל לא רק את דמותה חיפשתי בכל אשה שראיתי, כמעט שלא היה קול או צליל ששמעתי שלא גרם לי להפנות את מבטי הצידה או לאחור, משוכנע ששמעתי את שמה, או אפילו את קולה ממש, וכבר הייתי בטוח שהנה היא תיכף תופיע לפניי, בשמלתה הלבנה והדקה, מחייכת, שמחה לפגוש אותי, כך במקרה, כי הכי טוב להיפגש במקרה.

אחרי שכבר כמעט התייאשתי, פניתי לרוכלים בשוק. כמעט כולם, דבר ראשון, שאלו אותי לשם משפחתה ושמות הוריה. לזה לא ציפיתי, רק אז עלה בדעתי שאינני יודע עליה דבר, אבל מיד אחרי כן, כששאלתי את עצמי מה אני בכל זאת זוכר מכל השנים האלה שהיא התארחה אצלנו ואני ישבתי על ברכיה, עד לרכילויות שלה עם אמי, אז נזכרתי שהיא דיברה פעם או פעמיים, לפני זמן, על אחות תאומה, לא הייתי בטוח אם שלה ממש או תאומה לאחות אחרת שלה.

כשהוספתי את עניין התאומות, כבר רבים ידעו במי מדובר, אבל עבר זמן עד שמצאתי מישהו שגם ידע היכן היא גרה, פחות או יותר. הוא שלח אותי לרחוב שליד המאפיה, לא רחוק מהשוק. פניתי לשם בתקווה מחודשת. בדרך, כשהשוק מאחורי ואני ברחוב קטן, למעשה שביל עפר, האטתי את צעדיי, כמעט עצרתי. אפשר שהתרגשתי ואפשר שרציתי לעכל את הפגישה הקרובה. אבל לא. היה עוד עניין כאן. נתקפתי דכדוך שלא ידעתי את מקורו, חסר פשר. זה איפשר לו להתפשט ולהשתלט עלי. וברגע אחד, בלי משים, צפו ועלו בי תמונות האנשים בשוק שדיברו על חנה. היה שם משהו, איזה טון. פתאום תפסתי את זה. התחלתי להיזכר. אחד מהם אמר, אבל מה יש לך איתה. אחר רק נזף בי ואמר לך הביתה ילד. קצת נעלבתי מהם, אבל חשבתי, אמנם במעורפל, שיחסם אלי קשור לגילי הצעיר. ועוד רוכל, שהיה מחליק עגבניות לתוך שקית, דיבר אלי בעדינות, הכיר גם את משפחתה, וכשהתרחקתי ממנו שמעתי אותו אומר משהו לחברו, ואז ציחקקו. בעצם כמעט כל מי שפניתי אליו והכיר אותה, גיחך או רטן משהו. והנה, ככל שזה מוזר ובלתי נתפס כמעט, רק עכשיו נזכרתי בכל זה. איך ייתכן שלא שמתי לב לכל הדברים האלה בזמן שהתרחשו, לכל מה ששמעתי, לרמיזות הקטנות שנאמרו בפניי ולדיבורים הגסים שנאמרו רק אחרי שהתרחקתי, אבל שמעתי אותם טוב טוב, למבטים שנטענו כששאלתי עליה, לא הבנתי את זה.

התרחקתי מהמאפיה ופניתי הביתה. פתאום אבדה לי הדרך. תעיתי בין רחובות קטנים ולא מוכרים, הגברתי את קצב הליכתי, נבלעתי בסמטאות ללא מוצא, נבהלתי קצת, והנה אני כבר רץ, מתנשף. פתאום, לא אדע איך, השוק נגלה לפניי, גדול, עמוס אדם, שווה נפש. חזרתי הביתה, לצריף הקטן שלי שבקצה הגינה ונרדמתי עד הערב. אהבתי לישון אחר הצהריים, להתעורר בערב, ולהתחיל יום חדש שנמשך עד מאוחר בלילה, לפעמים עד הבוקר. וכך, באותו לילה, שכבתי ער במיטתי, השחר עלה, אט אט חדר אל הצריף מקצת מאורו של יקום חדש, מתחדש, רכות דקה של תכלת שעוררה בי מחדש, ובעוצמה רבה מתמיד, את געגועי לחנה, את הטירוף הגלום ברעיון שלא אראה אותה יותר. עכשיו ידעתי, למרות מה שפעל אצל הזיכרון שלי, אני חייב לחזור לשם, על הבוקר.

התיישבתי על אבן ממול המאפיה וחיכיתי, אולי תצא מהבית ותעבור כאן. כבר לא רציתי לשאול עליה שוב. כך גם בבוקר שאחריו ובכל הבקרים הבאים. עד שיום אחד, אחרי שעות של המתנה ושיטוט סביב המאפיה, כשכבר עמדתי לחזור הביתה, היא עמדה מולי, לבדה, כמו רוח. לרגע לא הייתי בטוח מי היא, הסתחררתי, אבל היתה זו חנה שהיכרתי, שמחה לראות אותי, שמחה נטולת כאב, מכאיבה, כאילו רק אתמול נפרדנו. היא הוליכה אותי באותם רחובות שתעיתי בהם, כבעלת בית סובבה אותי בין הסמטאות, מחזקת אותי אליה, מלטפת בראשי, מנשקת, צוחקת בקול כאילו דבר משעשע קרה לה עכשיו והיא מתענגת עליו. אני הנחתי לכאב, דחיתי אותו לשעות אחרות, הוא היה משני ושלישי לדבר האחד, למקום שאין בלתו, שהוא איננו אני ואיננו היא, הוא שנינו יחד, סמוכים, כמו בחלום.

אבל לא, זה לא נמשך יותר מדקות ספורות. בפניה לאחת הסמטאות, בלי דעת הפסיקה את דיבורה, הרפתה ממני, ונעצרה כאילו נחבטה בחזה. גבר צעיר ויפה, עיניים שחורות, בוערות, צעד לקראתנו. חנה, קרא לה ועטף אותה בכל גופו. היא הדפה אותו והתפתלה תחתיו, אבל לא התרחקה ממנו. הוא ניסה שוב והפעם הצמיד את צידו לצידה, כאילו הציע לה מבט משותף אל האופק, לפת בידו את כתפה השנייה, הרחוקה, בחיבוק משונה, וכך משך אותה אליו וממנו והצידה, שניהם כגוף אחד, כמעט רוקדים, מתרחקים ממני. לא יכולתי לשמוע על מה דיברו, הוא נראה כמי שמפציר בה, והיא כמי שמסתייגת אבל לא מסוגלת לזוז. אחר כך, ברגע אחד, התנערה ממנו ופנתה אלי, הורתה לי לחכות לה כמה דקות, ולפני שהספקתי לענות, חזרה אליו ונבלעה יחד איתו בתוך אחד מחצרות הבתים.

שעה ארוכה ישבתי בצד הדרך. רב לי הזמן. הסמטה היתה צרה וקטנה, ללא מוצא, רק דרי המקום כאן, חוזרים מהשוק או עומדים בחזיתות בתיהם, מעשנים, מתענגים על השמש, אולי יקרה דבר, לפעמים שניים או שלושה היו נסמכים ומדברים, משתאים עלי, בדין אתם משתאים, כי תחת ללכת הביתה, להתאבל על אהבתי, אחר כך לקום, להתקלח, להתלבש ולאכול, ולפני כל זה אולי אפילו לספר לכם, בגילוי לב פשוט, על כאב האהבה ששורף את לבי עכשיו, על העלבון שבהמתנה ללא סוף, במקום זה, שפוף אני יושב כאן, מתענג על התבזותי, ככלב שגבירתו נטשה אותו, זר מול ביתכם.

פתאום משום מקום צצה, מהירה, סמוקה, פרועה, מתנשפת כאילו רצה, סליחה מתוק שלי, סליחה, לא שמתי לב לזמן, נישקה אותי. אבל עכשיו היה לה ריח נוסף. הפניתי את פניי, לא רציתי שתיגע בי. בוא נאכל, אני רעבה, ומשכה אותי. נגררתי אחריה לשוק, היא קנתה לשנינו פלאפל ומיץ. לזה לא יכולתי להתנגד. ישבנו על ספסל קטן מול דוכן הפלאפל ואכלנו. יותר טרפה משאכלה. הביטה בי בזמן שאכלתי. בכל זאת הפלאפל קצת שימח אותי. הוא ערבי, שאלתי פתאום. שתקה. אחר כך גמגמה, איך אתה יודע. ראיתי אותו בשוק, מדבר בערבית עם מישהו, קוראים לו ג'ורג'. היא הביטה בי והטעימה, אבל אמא שלך לא יודעת כלום. נפגעתי, היא לא סמכה עלי. בעדינות ליטפה את פניי, דוק של עצב פשט בשפתיה. אני אוהבת אותך, אתה יודע.

ואז משהו אחר קרה. טחינה טפטפה מפתח שנבקע בתחתית הפיתה ונמרחה על ירכה. היא פישקה מעט את ברכיה וניגבה את הטחינה באצבעה. היבטתי בירך החשופה, בטחינה המרוחה, בהעברת האצבע. הייתי מהופנט. היא קירבה את אצבעה לפיה אבל נעצרה ורק הניחה אותה על שפתיה, מביטה בי, מרוכזת, הטחינה על אצבעה מטפטפת על הספסל. ואז, כשדימיתי אותה כבר מלקקת את אצבעה, בתנועה אחת מהירה העבירה את אצבעה על שפתיי שלי, מורחת את הטחינה. מבטה היה רציני וקצת מפחיד, זיק מטורף ניצת בעיניה. איזה רעד תקף אותי, הסתחררתי. בלי דעת הידקתי את שפתיי על אצבעה. עונג ירד על העולם והחשיך אותו. אבל ברגע אחד המבט שלה השתנה, והיא פרצה בצחוק גדול. אתה אוהב טחינה נכון, אני יודעת, תלקק, תלקק הכול, ילד מתוק שלי, ולא הפסיקה לצחוק.

 

מודעות פרסומת

ניטשה

22 נוב

עמדתי בחלל הספריה. לאורך הקירות נמתחו מדפים ארוכים עמוסי ספרים, כל מיני ספרים, ספרי שירה, רומנים, ספרי עיון, כתבי עת מדעיים, הכל. זה היה היום הראשון שלי בבית הספר המקיף ברמלה, כיתה ט'2. הספריה, הספרים, כל זה חדש לי. לא קראתי דבר עד אז, אפילו לא ספרי ילדים, משהו בהם הרתיע אותי, אולי כי איימו לנתק אותי מעצמי, אולי היתה סיבה אחרת, אני לא יודע. בעצם עד היום זה כך, אני קורא מעט מאוד ודוחה את קריאתו של ספר חדש במשך חודשים, עד שלבסוף אני משליך אותו ממני. אבל משהו שונה היה באותו יום ראשון ללימודים, הספרים היממו אותי בריבוי ובדחיסות שלהם על המדפים. בחלל הספריה הגדול הוצבו שולחונות מלבניים, ארוכים, חמים וחדשים למראה. בחרתי ספר והתישבתי. למה דווקא אותו? אולי הכריכה האדומה, אולי גודלו הצנוע והלא מאיים, ואולי השם שלו, כה אמר זרתוסטרא, שהבטיח פאתוס מנוסח בעברית קדומה. אבל מה שהכשיל אותי היה דווקא שם הסופר, ניצשה, כך היה כתוב, שם בלתי אפשרי, באמת שלא יכולתי לדעת איך הוגים אותו. קראתי בו במשך ההפסקה, והמשכתי אחרי ההפסקה כשכולם חזרו לכיתות, ורק הספרנית הציצה בי מדי פעם. לא הבנתי שום דבר אבל הייתי מהופנט. קמתי וביקשתי לקחת אותו הביתה, את ני-צה-שה, הטמעתי בשלוש הברות מודגשות. הספרנית הדקיקה והחיוורת, רכת המבט, הביטה בי, ניטשה, תיקנה, לא ני-צה-שה. נשכתי את שפתי, איך מעדתי ככה. זה לא חשוב אמרה לי, באמת לא יכולת לדעת, ומיד הוסיפה, אבל איך כבר הספקת לקרוא כל כך הרבה. לא קראתי הכל, רק חלק קראתי ובשאר ריפרפתי. אבל היא, משתוקקת להיקסם, התעקשה, באמת כמה מהר שאתה קורא.

פיסקה על בדידות

25 אוק

היא שם, נוכחת תמיד, כך או אחרת. וכשהיה נדמה לי שאני רוצה לחמוק ממנה לרגע אחד, או להקל עליה במשהו, כי אחרי הכל שלי היתה, וככל שייסרה אותי כך גם התענגתי עליה, פעם כהתענג חתן על כלתו, ופעם כילד על אמו האוהבת, או אפילו לעיתים כהתענג נער על איבתו את אביו הקפדן, אז ברצותי לנוח קצת ממנה, להפריד אותה ממני, לפחות לזמן מה, הייתי מציע לה שתלך לה לדרכה שלה ואני לדרכי שלי, ניפרד כידידים, כמו שאומרים, והיא מיד היתה מסכימה, אפילו בהתלהבות מסויימת, קצת חשודה, ואני, שרציתי לתת בה סימנים, בפרידה, הייתי מיד יוצא החוצה, למסיבות ריקודים, לשיחות קצרות על החיים עם רוכלים בשוק, לפטפוט קל עם חבריי ללימודים ולשכונה, בטבעיות, באופן משוחרר, וכבר הייתי אפילו כמעט מקפץ על החמור בשיעורי ההתעמלות, וכך, כשהיא לנפשה ואני לנפשי, ולו לזמן מה קצר, נניח למשך עמוד אחד בספר, אני כבר חייכתי יותר, דיברתי ושמחתי יותר, וכולם הפגינו חיבה יתירה אלי, שמחים על השינוי המרענן הזה בי, עודדו אותי להמשיך כך, לא לוותר, אבל היא, הכלבה הזו, כלומר בדידותי, בכל הזמן הזה, רק העמידה פנים שהיא נפרדת, רק לבשה מלבוש חדש, תחפושת, מסיכה, כמו נוכלת קטנה, כמו מי שאין לה מושג זעיר בערכה של הבטחה, של נאמנות למשהו, לדרך, להסכם, שום דבר, ובכל הזמן הזה, בעצם לא הניחה לי אפילו לרגע אחד, לא התרחקה מילימטר. אלוהים, איזו העמדת פנים נפלאה שהיא העמידה, וכמה בוגדנות היתה בנאמנות שלה אליי, בתשוקה שלה, והיא נדמתה בעיניי, לאותו סלע הנטוע עמוק בלב ים, ורק מקצת קצהו בולט מעל פני המים, הגלים פוגעים בו, סובבים אותו, והמתבונן מן הצד, שזה מקרוב בא, נניח שהוא מלח בספינה שחלפה שם, ידמה בנפשו, ואפילו אם הוא קרוב מאוד לאותו סלע, ידמה שהוא זז קצת הסלע, שגלי המים סביבו, החובטים בו, מסיטים אותו במשהו, אבל לא, אנחנו הרי יודעים שלא, וגם המלח שלנו יודע זאת, הסלע יציב ואיננו זז, אלא מחובר היטב לקרקעית האוקיינוס, ורק מעמיד פנים שזז, אולי מתוך נימוס, או ענווה, אבל באמונה, כמה יהירות יש בהעמדת הפנים, בענווה המזויפת הזו, לעשות כאילו זז אבל בעצם להתעקש לא לזוז, כמה מאוסה הפגנת הכוח הילדותית הזו, גם לא הפסיקה לחייך אלי. אבל.. כך פתאום נחבט בדעתי, אולי רק על פניו העמידה פנים, אולי רק העמידה פנים שהעמידה פנים.

מעצר

12 אוק

אני בעיקר זוכר את תנועת היד שלו, של שופט בית משפט השלום ברמלה, עם שרוול הגלימה השחור, הרחב, שהתערסל סביב ידו, התנועה שנעצרה כשהיא מכוונת אליי, כשפנה אל סדרן בית המשפט לסלק מכאן את הפירחח הזה, וכבר לא הביט בי. אני דווקא היבטתי בו, בציפורניו הגזורות היטב, בשערות הדקיקות, השחורות, שעל פרקי אצבעותיו הלבנות, בשפתו התחתונה והלחה שנשמטה קצת, מכעס או מגועל, גם בבועת הרוק שנלכדה בין שפתיו הפעורות מעט, כשהורה לעצור אותי, באותה שעת בוקר מאוחרת של קיץ 1972, ואני בן ארבע עשרה.

הסדרן אחז את זרועי ומשך אותי בכוח החוצה. שם מיד הירפה ממני, אבל את ידו האחרת הניח על כתפי ברכות. אתה לא יכול לבוא ככה למקום כזה. איך ככה? עם כפכפים ככה. אבל ככה אני הולך כל הזמן. לך, לך הביתה, מהר. ואם אבוא עם נעליים ייתן להיכנס? לא ייתן. למה לא ייתן. ככה למה, אי אפשר להבין הכל. לך הביתה, אני מכיר את אבא שלך, הוא ישתגע אם ישמע עליך, לך. ודחף אותי לרחוב.

המום, נהדפתי החוצה, עד לשפת המדרכה ממש, לרחוב המואר של שמש יולי, שדווקא נדמה היה בעיניי באותה שעה לאותו חומר אפל ובלתי נראה, הוא רוב רובו של החומר בעולם, נוכח בכל, שחוקיו חמקמקים ומוצפנים היטב, אלא שבשונה מהשמש פועל ומשפיע עלינו מתוך מחשכיו, שאת קיומו אין להוכיח אלא על דרך השלילה, או באופן נסיבתי, אם ננקוט לשון משפטית, כאילו שיש הוכחה שאיננה כזו, כלומר נסיבתית.

ורק בשפת המדרכה, בעודי מייצב את גופי מטלטלת ההדף, מכיר תודה בלבי לסדרן ששילח אותי משם לנפשי ולחירותי, תחת לעצור אותי, אולי בזכות אבי שהכירו, ואולי משום שהיה סדרן ולא שופט, או משום שהיה סדרן מרוקאי ואני נדמיתי כבנו, רק אז, כשהתייצבתי על שפת המדרכה ופניתי הלאה משם לשוק שלנו, נלפתה בי אימת המעצר שבאחת שטפה אותי וכבר נכרכה ונצמתה בי, היתה להווה שלי, ומיד גם לעבר שלי, וכבר גם זיכרון, והיא עתידה לפקוד אותי בחלומותיי, כך בהרף הרגע, אימה שעד כה היתה רק סיפור ששמעתי, מהאחרים, המופרעים, העבריינים, גם אם חברים ובני משפחה קרובים, והנה אני עכשיו מצטרף למספרי הסיפורים, אחד מהם, בשר מבשרם, ולא שיערתי אותה, את אימת בית הדין עלי, את הרעד בגוף, את הרטט האנכי החותך באשכים, שביזה את גבריותי, את הפחד הסתום ממה שקרה וממה שכמעט קרה, והיא נחתה עלי האימה, ממקום מסתורה, כאותה ציפור טרף חמדנית, בהרף פתע מטלטל, ורק המזל הטוב, או הנסיבות שהתגלגלו בסדרן, שיחררו את הטרף מטורפו שחמד את בשרו ואת נשמתו גם חמד. ומיד אחר כך, כמו בלידת עכוז, הפציע רגש אשם, על כי לא נזהרתי מספיק, שגיתי היכן שאין לשגות, היכן שהאחרים שוגים אבל לא אני, וכבר פניתי הצידה לאחת הפינות להשתין, כי הפחד והרעד מכווצים את האשכים ומעוררים את השתן.

יעילות

6 אוק

השנה 1951. אישה צעירה, אולי בת 19, עולה חדשה מפרס, במחלקת יולדות בקריה, יולדת את בתה הראשונה.

הילדה נלקחת ממנה, אומרים לה שהיא מתה.

איפה הילדה המתה, שואלת הצעירה.

אין ילדה, לכי הביתה.

הלכה הביתה, בלי ילדה הלכה, בלי הלוויה, בלי קבר.

חולפת שנה. אותה צעירה, באותו בית חולים, יולדת בן.

נלקח הבן.

איפה הבן שלי.

הוא מת. מת הבן שלך, אין בן.

תנו לי אותו מת.

אין מת, לכי הביתה.

הלכה הביתה, בלי ילד הלכה, בלי הלוויה, בלי קבר.

כבר לא הביאה ילדים. נשארו לבדם, היא ובעלה.

לפני שלוש שנים הבעל מת והיא נותרה בלי בעל ובלי ילדים, בת שמונים ושתים, חולה ובודדה.

ישבנו שנינו על ספסל בזמנהוף, בבוקר, כשהיא סיפרה לי את כל זה, על ילדיה שאולי חיים עכשיו.

אלוהים, כמה יעילים הם היו שם ב 1951.

רותי הטובה

13 ספט

ערב, קיץ, ישבנו על ספסל בגינה, סמי ואני, רוח חמימה באה עלינו מאיפשהו, כשפתאום סיפר לי על רותי, רותי הטובה שלנו, חברה של אחותו, גם חברה של אחי (שהרי יש הבדל בין חברות זו לחברות האחרת), פתאום סיפר לי, איך היו הולכים, בחושך, רק בחושך, בשכונה החדשה הנבנית עכשיו בגבולות השכונה שלנו, הולכים בין הפיגומים והבטון שרק התקשה, היה מתיישב על רצועת בטון כזו והיא היתה מתיישבת עליו, בגבה אליו, תמיד בגבה אליו, מפשילה ומתיישבת, לא הרשתה לו לגעת בה כל אותו הזמן, רק במותניים הרשתה, לא בשום מקום אחר, בטח לא נשיקות או ליטופים, והוא היה חייב להסכים לכל תנאיה, לא כל כך היה איכפת לו, למרות שבזמן שהיתה עליו רצה לנשקה, לגעת בשדיה, לראותם, אבל לא רצה להרגיז אותה, פחד שתלך ממנו אם יתעקש, ולא רק איתו היתה הולכת ככה, המשיך ואמר לי, והוא מנה אותם בשמות, אחד ועוד אחד, ואני בלעתי את רוקי, על כל אחד כזה בלעתי, עד שיבש גרוני, רציתי קצת מים, אבל הוא המשיך לדבר, מול הרוח החמה, איך היא נעה עליו במהירות, ידיה אוחזות חזק בברכיו מלמעלה, לייצוב התנועה, אפילו קצת גנחה למרות המאמץ להחניק את הקולות, אבל הם נפלטו ממנה, על כורחה נפלטו, ולא פסקה עד שהדף אותה החוצה ממנו, רגע לפני שהתפוצץ, ומיד אחר כך היתה קמה ומושכת את תחתוניה שהופשלו, אבל נשארו תלויים מסביב לקרסולה, כי פחדה לאבדם בחושך, ואת החצאית רק יישרה, כי אותה לא הפשילה, רק הרימה קצת לפני שהתיישבה עליו, והיא כבר היתה ערוכה ומוכנה ומזומנה לעוד ערב של קיץ בקצה השביל שבין שני הבלוקים בשכונה שלנו, ולא הביטה בו בזמן שניגב את השפיך שבכף ידו בתחתית מכנסי הג'ינס שלו.

נתין של הצחוק שלה

13 ספט

הייתי נתין של הצחוק שלה, צחוק ללא סיבה, שהקדים פעולה או ליווה אותה. כשהיתה נבוכה או שמחה, וגם כשהיתה עצובה, היתה צוחקת, הצחוק הניע אותה, את גופה, היתה מתגלגלת עם הצחוק והצחוק התגלגל איתה, פוקע ממנה, מופקע ממנה, והיא נגעה, תמיד רצתה לגעת, בגוף, בזולת, בחפץ, במי שמולה, במי שאיתה, גבר או אישה, כמהה למגע, להתפשטות שלו, לסימנים שעשה בה. כל כך התאוויתי לצחוקה, שנגע בי, חדר אותי, גירה אותי, והגוף הנגוע, המתאווה, זז מעצמו אליה, צוחק גם הוא, לא כמוה צוחק, אי אפשר כמוה, אבל צחק וחייך אליה, לצחוקה, בצריף החם, מזיעים וצוחקים ונוגעים ומתגלגלים, והיה לנו קו גבול, קו אדום שלא עברנו אותו, אבל הקו עצמו לעג לנו, לזהירותינו, לחששותינו, הוא עצמו התרחק מאיתנו, מעצמו, ואנו בלי דעת נמשכנו לאדום הזה, מגיעים ולא עוברים, אסימפטוטים אחים אנחנו, אבל הוא התרחק כל הזמן, בעורמה התרחק מאיתנו, רומז לנו לבוא, להתקרב, ומיד מתרחק, ואין נקודת משען, וכבר אין קרקע שתישמט תחתינו, כי נשמטה כבר, אנו רוקדים ריקוד ישן, כפופים לחוקיו, לשפתו, בלי דעת כפופים, ואין לדעת מה יילד רגע, ובכל רגע ורגע זה נראה נכון, יפה, טוב ויפה, הכרחי, החיים תובעים חיים, עוד הרבה חיים, ועד שידענו מי זה חוצה את האדום הזה, כבר חושך על פני תהום.